מתי תדע שאתה אוהב? (כדי להגיב יש ללחוץ על כותרת זו)

אהבתיה

היא בלבי עכשיו, בתוך לבי,
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן
היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים
עכשיו היא כאן

אהבתיה
אני יודע זאת פתאום
אהבתיה
פתאום עכשיו, פתאום היום,
כן, היא שלי עכשיו, כמו השיר,
עולה היא מתוכי
עולה בכל כוחי
כמו השיר

אני קורא בקול
ובני אדם
ומרחבי אי-שם
וכל רוחות הים
והגלים
שִמעו, גגות העיר,
שמעו כבישים,
בתים ואנשים,
דממות ורעשים
שמעו קולי

(אהבתיה...)

ואת איֵיך בכלל,
אייך
אייך
אֵיני קורא בשמך
אני רק מצפה
לתשובתך
אם תשמעי אותי
ואת שירִי
המתפרץ כים, צועק אל העולם
אם תשמעי

(אהבתיה...)

השמיעי קול, ילדה,
השמיעי קול
דברי, ספרי הכול,
אמרי הוא כסיל גדול
הוא לא יַדָע.
הוא לא ידע.



את נסיבות כתיבתו של השיר והצעת פיענוח נרחבת אוסיף מאוחר יותר. בינתיים רק זה, ממש על קצה המזלג (אפשר גם כפית):

אחד השירים המופלאים שכתבה תרצה אתר, בתו של נתן אלתרמן, ושזכה גם ללחן נהדר מאת יעקב הולנדר. השיר זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר של שנת 1970.

הוא ברור מאוד, מספר על אוהב שמתוודע לרגשותיו כשכבר ייתכן שמאוחר מדי ("עשן", "צללים" - הללו מסמנים עבר, שאריות-של). ייתכן שמאוחר מדי בשביל אותו אוהב, אבל לא בהכרח: כי כשהוא מתעורר ומגלה שבעצם הוא אהב אותה - ועודנו אוהב, כפי שעולה מהמילים (וכאמור, יורחב מאוחר יותר) - הוא מאמין שהיא עוד אפשרית בשבילו. הוא קורא לה "השמיעי קול, ילדה".

ועכשיו, כשהוא כבר מודע לרגשותיו, הוא רוצה לצעוק אותם. 'שישמע כל העולם, אני אהבתי אותה!'.

השימוש בלשון העבר ("אהבתיה") נובע מנקודת הזמן בה האוהב רואה את הדברים, אבל יש כאן גם הווה ("עולה היא מתוכי", למשל) וגם עתיד ("אם תשמעי אותי... אם תשמעי").

למרות שהוא זה שעד כה לא ידע שהוא אוהב אותה ("אני יודע זאת היום", "פתאום עכשיו, פתאום היום") הוא תולה את חידוש הקשר דווקא בה: "אֵיני קורא בשמך / אני רק מצפה / לתשובתך". יש כאן התנגשות בין האומץ לצעוק בכל מרחב פתוח "אני אוהב" לבין הפחד לומר לה "אני אוהב". אולי כי כשהוא צועק אל מרחבים פתוחים, אין הוא מצפה להד - "גגות ורעפים", "רוחות הים", "בתים" (וגם "אנשים", הוא אומר, אבל אלה אינם אנשים מסוימים, בעלי פנים ושמות, אלא זרים. "סתם" אנשים). לעומת זאת, אילו היה מעז לצעוק אליה את אהבתו, הוא היה מקבל הד כלשהו. תגובה. תשובה. או שלא. הוי, הפחד...

ולמרות הכול, יש בו איזה כוח, איזו עוצמה שהוא מגלה בתוכו. הוא אומר במפורש "עולה בכל כוחי" - כלומר עכשיו יש לו הכוח להעלות אותה בתוך-תוכו - מה שנראה כי לא היה לו קודם. הכוח הפנימי הזה גם משתקף בעצם הרצון לקבל ממנה מענה, בתעוזה לצעוק בכל מקום את אהבתו ובהודאה הזאת באהבה ובטעות שעשה ("אִמרי הוא כסיל גדול / הוא לא יַדָע [שהוא אוהב אותי]").

כשהוא אומר "היא רק שלי עכשיו" זו לא עדות לכך שהם ביחד, שהיא באמת "שלו". על מה זה כן מעיד? על היותה עכשיו חלק ממנו, על ההכרה בכך שכרגע היא "בחובי", "עולה היא מתוכי", "עכשיו היא כאן" - כלומר עכשיו היא בלבבו. בנשמתו.

האוהב מתחרט. הוא מתחרט, אני מחרטטת, ויאללה חוזרת לעבודה. בפעם הבאה שאכנס לכאן אמשיך.

* הערה קטנה, למען הסדר הטוב: את המילים ואת סדר השורות לקחתי ממקור אינטרנטי כלשהו, לא מספר שירי תרצה אתר (ובאמת הגיע הזמן שאקנה לי), לכן ייתכנו אי דיוקים בציטוט המקור, בשלב זה, עד ש"המעוות יוכל לתקון" (מעין פראפרזה על דברי קֹהלת "מעוות לא יוכל לתקון").

והנה שלמה ארצי הצעיר בביצוע נפלא. ותודה ליוטיוב שהביאנו עד הלום:
http://www.youtube.com/watch?v=Ru1K6j1inw0