מתי תדע שאתה אוהב? (כדי להגיב יש ללחוץ על כותרת זו)

אהבתיה

היא בלבי עכשיו, בתוך לבי,
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן
היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים
עכשיו היא כאן

אהבתיה
אני יודע זאת פתאום
אהבתיה
פתאום עכשיו, פתאום היום,
כן, היא שלי עכשיו, כמו השיר,
עולה היא מתוכי
עולה בכל כוחי
כמו השיר

אני קורא בקול
ובני אדם
ומרחבי אי-שם
וכל רוחות הים
והגלים
שִמעו, גגות העיר,
שמעו כבישים,
בתים ואנשים,
דממות ורעשים
שמעו קולי

(אהבתיה...)

ואת איֵיך בכלל,
אייך
אייך
אֵיני קורא בשמך
אני רק מצפה
לתשובתך
אם תשמעי אותי
ואת שירִי
המתפרץ כים, צועק אל העולם
אם תשמעי

(אהבתיה...)

השמיעי קול, ילדה,
השמיעי קול
דברי, ספרי הכול,
אמרי הוא כסיל גדול
הוא לא יַדָע.
הוא לא ידע.



את נסיבות כתיבתו של השיר והצעת פיענוח נרחבת אוסיף מאוחר יותר. בינתיים רק זה, ממש על קצה המזלג (אפשר גם כפית):

אחד השירים המופלאים שכתבה תרצה אתר, בתו של נתן אלתרמן, ושזכה גם ללחן נהדר מאת יעקב הולנדר. השיר זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר של שנת 1970.

הוא ברור מאוד, מספר על אוהב שמתוודע לרגשותיו כשכבר ייתכן שמאוחר מדי ("עשן", "צללים" - הללו מסמנים עבר, שאריות-של). ייתכן שמאוחר מדי בשביל אותו אוהב, אבל לא בהכרח: כי כשהוא מתעורר ומגלה שבעצם הוא אהב אותה - ועודנו אוהב, כפי שעולה מהמילים (וכאמור, יורחב מאוחר יותר) - הוא מאמין שהיא עוד אפשרית בשבילו. הוא קורא לה "השמיעי קול, ילדה".

ועכשיו, כשהוא כבר מודע לרגשותיו, הוא רוצה לצעוק אותם. 'שישמע כל העולם, אני אהבתי אותה!'.

השימוש בלשון העבר ("אהבתיה") נובע מנקודת הזמן בה האוהב רואה את הדברים, אבל יש כאן גם הווה ("עולה היא מתוכי", למשל) וגם עתיד ("אם תשמעי אותי... אם תשמעי").

למרות שהוא זה שעד כה לא ידע שהוא אוהב אותה ("אני יודע זאת היום", "פתאום עכשיו, פתאום היום") הוא תולה את חידוש הקשר דווקא בה: "אֵיני קורא בשמך / אני רק מצפה / לתשובתך". יש כאן התנגשות בין האומץ לצעוק בכל מרחב פתוח "אני אוהב" לבין הפחד לומר לה "אני אוהב". אולי כי כשהוא צועק אל מרחבים פתוחים, אין הוא מצפה להד - "גגות ורעפים", "רוחות הים", "בתים" (וגם "אנשים", הוא אומר, אבל אלה אינם אנשים מסוימים, בעלי פנים ושמות, אלא זרים. "סתם" אנשים). לעומת זאת, אילו היה מעז לצעוק אליה את אהבתו, הוא היה מקבל הד כלשהו. תגובה. תשובה. או שלא. הוי, הפחד...

ולמרות הכול, יש בו איזה כוח, איזו עוצמה שהוא מגלה בתוכו. הוא אומר במפורש "עולה בכל כוחי" - כלומר עכשיו יש לו הכוח להעלות אותה בתוך-תוכו - מה שנראה כי לא היה לו קודם. הכוח הפנימי הזה גם משתקף בעצם הרצון לקבל ממנה מענה, בתעוזה לצעוק בכל מקום את אהבתו ובהודאה הזאת באהבה ובטעות שעשה ("אִמרי הוא כסיל גדול / הוא לא יַדָע [שהוא אוהב אותי]").

כשהוא אומר "היא רק שלי עכשיו" זו לא עדות לכך שהם ביחד, שהיא באמת "שלו". על מה זה כן מעיד? על היותה עכשיו חלק ממנו, על ההכרה בכך שכרגע היא "בחובי", "עולה היא מתוכי", "עכשיו היא כאן" - כלומר עכשיו היא בלבבו. בנשמתו.

האוהב מתחרט. הוא מתחרט, אני מחרטטת, ויאללה חוזרת לעבודה. בפעם הבאה שאכנס לכאן אמשיך.

* הערה קטנה, למען הסדר הטוב: את המילים ואת סדר השורות לקחתי ממקור אינטרנטי כלשהו, לא מספר שירי תרצה אתר (ובאמת הגיע הזמן שאקנה לי), לכן ייתכנו אי דיוקים בציטוט המקור, בשלב זה, עד ש"המעוות יוכל לתקון" (מעין פראפרזה על דברי קֹהלת "מעוות לא יוכל לתקון").

והנה שלמה ארצי הצעיר בביצוע נפלא. ותודה ליוטיוב שהביאנו עד הלום:
http://www.youtube.com/watch?v=Ru1K6j1inw0

תרזה די גולדברג (כדי להגיב יש ללחוץ על כותרת זו)

השיר ה-12 מתוך אשכול שירי "אהבתה של תרזה די מון" / לאה גולדברג

מה יישאר? מילים, מילים כאֵפר

מאש הזאת שבּה לבי אֻכָּל,

מֵחֶרפָּתי, מכל אושרי הדל,

רק אותיות החתומות בַּסֵּפר.

מי יאמין בהיעלם הגל

בעוצמתו אשר אינה חוזרת –

לו גם נותר בִּכְסוּת-חולות חיוורת

סימן של מגעו, רפה וקל?

פלטה אהבתי את אלמוגיה,

ודייגים שנזדמנו בחוף

אספו אותם ויישאום הרחק,

וזר משתעמם בהם נוגע.

ובעולם חופז ובן-חלוף

הזמן בהם כילד ישחֵק.

לפני הפיענוח שאציע, קצת רקע:

באשכול של 12 שירים, שכותרתם 'אהבתה של תֶרֶזָה דִי מוֹן', מתארת לאה גולדברג אהבה של אישה בוגרת ממעמד האצולה לאיש צעיר ממנה וממעמד "פשוט", אהבה בלתי אפשרית. לפני השירים הוסיפה גולדברג הסבר: "תרזה די מון הייתה אישה מן האצולה הצרפתית שחייתה בסוף המאה הט"ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. בהיותה בת ארבעים בערך, התאהבה באיטלקי צעיר ששימש מחנך לבניה, והקדישה לו כ-41 סונטות. כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה".

תרזה די מון זו לא הייתה כי אם לאה גולדברג עצמה, לפי העולה מיומניה. 12 הסונטות הקרויות 'אהבתה של תרזה די מון' ביטאו בעצם את רגשותיה של המשוררת לגבר צעיר ממנה בו התאהבה, לפי השערה אחת – סטודנט שלה באוניברסיטה העברית, לפי השערה אחרת – מרצה ממוצא איטלקי שלימד איתה באוניברסיטה.

שירי "אהבתה של תרזה די מון" ראויים להתייחסות נרחבת יותר, אבל כאן אקצר ואגש היישר אל השיר.  

                                                                             ***

השיר המופיע כאן למעלה הוא השיר ה-12 והאחרון מאשכול שירי 'אהבתה של תרזה די מון'. יש בו התאבלות על עוצמות רִגשיוֹת שתלכנה לאיבוד ומשהו מחוט השני שעבר בחייה: הצורך להטביע חותם. להשאיר ולהישאר. לא להימוג כגל חולף. באהבה כמו בספרות ובספרות כמו באהבה.

"מה יישאר?", היא תוהה, "מילים, מילים כאפר מאש" – שאריות מהאש שבה הלב האוהב נשרף כליל, לאט-לאט אוּכּל, בייסורי נפשה ובכמיהתה לאהוּב הבלתי אפשרי. "רק אותיות החתומות בספר" – וזה כל מה שיישאר: אותיות שייסגרו בתוך ספר. "מחרפתי" – בשל הבושה על אהבתה, "מכל אושרי הדל" – אושר מועט שבכל זאת קיים באהבה נכזבת – מכל אלו, היא כותבת, יישאר מעט מאוד. אותיות.    

וכשהגל ייעלם, היא שואלת, גל אחד גדול מאוקיינוס אהבתה, מי יאמין, מי יוכל לחוש "בעוצמתו אשר אינה חוזרת" – בעוצמה החד-פעמית הזאת, "לו גם נותר בכסות-חולות חיוורת / סימן של מגעו, רפה וקל?" – אפילו כשבחול תישאר עדות לאהבה הזאת, אפילו כשיישאר סימן של מגע מים בחוף? כי לספרות יש אמנם כוח אדיר, אבל אפילו היא, על אף כל עוצמתה, אינה יכולה לבטא במדויק את המציאות עצמה או להשתוות לה – לגל אדיר של אהבה. מכל האהבה הגדולה – שהיא אש והיא מים, כפי שנרמז בשני הבתים הראשונים – יישארו רק אפר אחרי האש ועקבות של גל על החול החיוור – חיוור לעומת צבעוניוּת הרגשות.

בחלקו השני של השיר שלמעלה, בשני בתיו האחרונים, נראה את השערתה של גולדברג שמה שיישאר הוא אלמוגים מתוך ים האהבה, שאריות חיים שאין לדעת מה יעלה בגורלם. האלמוג, יצור שחי במים ונראה כמו אבן כיוון שהוא בעל חיים שהאבן היא כסותו, מעלה על הדעת שלד, אבן-מצבה לאהבה שחייתה או אבן שהתרוקנה מהחיים שהיו בתוכה. סוף שהוא מין מוות. כך או כך, האלמוגים הללו, זיכרונות האהבה שנפלטו החוצה, הם השירים. "ודייגים שנזדמנו בחוף / אספו אותם ויישאום הרחק" – השירים נאספים בידי דייגים מזדמנים, בידי קוראי שירה שמוצאים אותם במקרה, שהרי דייגים הם מוצאי הזדמנויות. "וזר משתעמם בהם נוגע" – אנשים שכלל אינם מכירים את חיי הנפש שלה מקרוב, זרים לה, יגעו באלמוגים-בשירים מתוך איזה שעמום. ומי יודע מה יהיה גורל השירים בעולם הזה: "ובעולם חופז ובן-חלוף / הזמן בהם כילד ישחק".    

* פוסט זה הוא חלק מכתבה שלי שפורסמה לכבוד מאה שנה להולדת המשוררת. הכתבה הופיעה במגזין 'דיוקן' של עיתון 'מקור ראשון' ב-10.6.2011. הכותרת שניתנה לה: "הנה ימים רבים חלפו" (עמ' 12 - 18). 

הבלוג קם לתחייה

1, 2, 3, ניסיון. A, 1, 2, AA