השיר ה-12 מתוך אשכול שירי "אהבתה של תרזה די מון" / לאה גולדברג
מה יישאר? מילים, מילים כאֵפר
מאש הזאת שבּה לבי אֻכָּל,
מֵחֶרפָּתי, מכל אושרי הדל,
רק אותיות החתומות בַּסֵּפר.
מי יאמין בהיעלם הגל
בעוצמתו אשר אינה חוזרת –
לו גם נותר בִּכְסוּת-חולות חיוורת
סימן של מגעו, רפה וקל?
פלטה אהבתי את אלמוגיה,
ודייגים שנזדמנו בחוף
אספו אותם ויישאום הרחק,
וזר משתעמם בהם נוגע.
ובעולם חופז ובן-חלוף
הזמן בהם כילד ישחֵק.
לפני הפיענוח שאציע, קצת רקע:
באשכול של 12 שירים, שכותרתם 'אהבתה של תֶרֶזָה דִי מוֹן', מתארת לאה גולדברג אהבה של אישה בוגרת ממעמד האצולה לאיש צעיר ממנה וממעמד "פשוט", אהבה בלתי אפשרית. לפני השירים הוסיפה גולדברג הסבר: "תרזה די מון הייתה אישה מן האצולה הצרפתית שחייתה בסוף המאה הט"ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. בהיותה בת ארבעים בערך, התאהבה באיטלקי צעיר ששימש מחנך לבניה, והקדישה לו כ-41 סונטות. כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה".
תרזה די מון זו לא הייתה כי אם לאה גולדברג עצמה, לפי העולה מיומניה. 12 הסונטות הקרויות 'אהבתה של תרזה די מון' ביטאו בעצם את רגשותיה של המשוררת לגבר צעיר ממנה בו התאהבה, לפי השערה אחת – סטודנט שלה באוניברסיטה העברית, לפי השערה אחרת – מרצה ממוצא איטלקי שלימד איתה באוניברסיטה.
שירי "אהבתה של תרזה די מון" ראויים להתייחסות נרחבת יותר, אבל כאן אקצר ואגש היישר אל השיר.
***
השיר המופיע כאן למעלה הוא השיר ה-12 והאחרון מאשכול שירי 'אהבתה של תרזה די מון'. יש בו התאבלות על עוצמות רִגשיוֹת שתלכנה לאיבוד ומשהו מחוט השני שעבר בחייה: הצורך להטביע חותם. להשאיר ולהישאר. לא להימוג כגל חולף. באהבה כמו בספרות ובספרות כמו באהבה.
"מה יישאר?", היא תוהה, "מילים, מילים כאפר מאש" – שאריות מהאש שבה הלב האוהב נשרף כליל, לאט-לאט אוּכּל, בייסורי נפשה ובכמיהתה לאהוּב הבלתי אפשרי. "רק אותיות החתומות בספר" – וזה כל מה שיישאר: אותיות שייסגרו בתוך ספר. "מחרפתי" – בשל הבושה על אהבתה, "מכל אושרי הדל" – אושר מועט שבכל זאת קיים באהבה נכזבת – מכל אלו, היא כותבת, יישאר מעט מאוד. אותיות.
וכשהגל ייעלם, היא שואלת, גל אחד גדול מאוקיינוס אהבתה, מי יאמין, מי יוכל לחוש "בעוצמתו אשר אינה חוזרת" – בעוצמה החד-פעמית הזאת, "לו גם נותר בכסות-חולות חיוורת / סימן של מגעו, רפה וקל?" – אפילו כשבחול תישאר עדות לאהבה הזאת, אפילו כשיישאר סימן של מגע מים בחוף? כי לספרות יש אמנם כוח אדיר, אבל אפילו היא, על אף כל עוצמתה, אינה יכולה לבטא במדויק את המציאות עצמה או להשתוות לה – לגל אדיר של אהבה. מכל האהבה הגדולה – שהיא אש והיא מים, כפי שנרמז בשני הבתים הראשונים – יישארו רק אפר אחרי האש ועקבות של גל על החול החיוור – חיוור לעומת צבעוניוּת הרגשות.
בחלקו השני של השיר שלמעלה, בשני בתיו האחרונים, נראה את השערתה של גולדברג שמה שיישאר הוא אלמוגים מתוך ים האהבה, שאריות חיים שאין לדעת מה יעלה בגורלם. האלמוג, יצור שחי במים ונראה כמו אבן כיוון שהוא בעל חיים שהאבן היא כסותו, מעלה על הדעת שלד, אבן-מצבה לאהבה שחייתה או אבן שהתרוקנה מהחיים שהיו בתוכה. סוף שהוא מין מוות. כך או כך, האלמוגים הללו, זיכרונות האהבה שנפלטו החוצה, הם השירים. "ודייגים שנזדמנו בחוף / אספו אותם ויישאום הרחק" – השירים נאספים בידי דייגים מזדמנים, בידי קוראי שירה שמוצאים אותם במקרה, שהרי דייגים הם מוצאי הזדמנויות. "וזר משתעמם בהם נוגע" – אנשים שכלל אינם מכירים את חיי הנפש שלה מקרוב, זרים לה, יגעו באלמוגים-בשירים מתוך איזה שעמום. ומי יודע מה יהיה גורל השירים בעולם הזה: "ובעולם חופז ובן-חלוף / הזמן בהם כילד ישחק".
